דאגה, החיים מלאים בדאגות, מי צריך לדאוג למי?
איך בא לנו שמישהו ידאג לנו, לשים רגע את הראש, ושהדאגה תעבור אליו.
אם אין לי מי שידאג לי, לדאוג לעצמי?
מי שדואגת לעצמה היא אגואיסטית?
למי לדאוג קודם? לא לעצמי?
אם לא לעצמי, למה לאחר?
אם האחר לא יכול לדאוג לעצמו, אז לדאוג לו קודם?
יש מצב שאני יכולה לדאוג לעצמי ולו ביחד?
כל האפשרויות נמצאות במנעד של לדאוג לי או לאחר?
אם אני דואגת לי אחרי ולו קודם, אז זה לדאוג לאחר? הפוך לא הולך?
אגואיסטית זה רע ולדאוג לאחר זה טוב?
למה בכלל לדאוג?
לדאוג זה לפחד ממשהו, להיבהל…
למה לראות אותי זה מפחיד?
אולי מה שמבהיל היא המחשבה שמפחיד?
מפחיד זו מחשבה.
מחשבה זו לא מציאות.
במציאות לא מפחיד.
במציאות נעים, כיף ומרגש.
מרגש בא בגלים, מהבטן לגרון וחוזר בחזרה.
הכי כיף שזה קורה ברגעים קטנים של החיים, אלה, הלא צפויים, אלה המלאים באהבה לסביבה ולעצמי.
תאמינו לי, גם בסדר הפוך זה אפשרי